<h1>קרית ספר לרבינו מנחם ב"ר שלמה המאירי — הלכות סת"ם מאמר רביעי חלק א'</h1>
<h2>דף לט.</h2>
החלק הראשון בזירוז חיוב מצותה ושלימות חבובה ודרכי כבודה ומוראה.
שנינו בשני של סנהדרין [כ"א ע"ב] אמר רבא אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב לעצמו משלו שנאמר [דברים ל"א] ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, כלומר שא"א לפרשה על שירת האזינו בלבד שהרי אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות כמו שיתבאר, אלא פירושה כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו כדי שתהא השירה לעד, ואותבוה לרבא ממה שאמר במלך וכותב לו ס"ת לשמו כלומר אעפ"י שהניחו לו אבותיו, מלך אין הדיוט לא, ותי' לא נצרכה לשתי תורות, דתניא וכותב לו [שתי] תורות אחת שמניחה בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו, ואמרי' בברייתא יוצא במלחמה ס"ת עמו, נכנס וס"ת עמו, יושב בדין וס"ת עמו, מסב לאכול וס"ת כנגדו, כלומר ולא עמו ממש. ולא נכנס עמו לבית המרחץ ולא לבית הכסא ולא אף להטיל מים שנא' [שם י"ז] וקרא בו כל ימי חייו מקום הראוי לקרות בו, נמצא כלל הדברים שכל שהניחו לו אבותיו כל אדם שוה בו עם המלך לכתוב אחד משלו, וכל שלא הניחו לו אבותיו המלך צריך לכתוב שתים. א' להניח בבית גנזיו וא' לצאת עמו ולבא עמו, אלא שלא יכנס עמה לשום מקום מכוער ושאר כל אדם דיים באחת. וכתבו הגאונים שאם צוה לכתוב בשכר שלוחו של אדם כמותו ויצא כאלו כתבו הוא, וכ"ש אם אינו יודע לכתוב שהוא אנוס. אלא שאם קנאו עשוי אעפ"י שיצא ידי מצוה אינה כאלו כתבה והוא שאמרינן בפ' הקומץ [מנחות ל' ע"א] הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק, כלומר שנזדמנה לו במקרה ולא שכיון לבו עליה, כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני. ואמר רב ששת הגיה בו אות א' מעלה עליו הכתוב כאלו כתבה כלו שהרי בהגהתו עשאו ספר.
כל שכותב ס"ת צריך לכתבו נאה כמה שאפשר כדי לחבב את המצוה וקדושתה. והוא ששנינו במס' שבת פ' מילה [קל"ג ע"ב] זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות סכה נאה לולב נאה שופר נאה ציצית נאה וכתוב לך ס"ת לשמו בגויל נאה בדיו נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים. ובמס' סופרים [פ"ג הי"ג] אמרי' חייב אדם לעשות ספר נאה לולב נאה ציצית נאה מזוזה נאה וכותב לו ס"ת נאה בדיו נאה בקלפין נאין בקולמוס נאה בלבלרין נאין בעורות צבועין ויעטפנו בשיראין נאין.
ובשם תוספתא שמענו שמצוה לייחד לס"ת מקום ולכבד המקום שהספר מונח בו ולהדרו כדכתיב [דברים ל"א] ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר ויצו משה וכו' לקוח את ספר התורה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה', וכתיב [שמות כ"ה] ועשו ארן וכתיב ונתת אל הארן את העדות אשר אתן אליך ואף שלמה בבית עולמים כתיב ביה [מ"א ו'] ודביר בתוך הבית מפנימה הכין לתת שם ארון ברית ה' אין בארון רק שני לחות הברית וגו' וה"ה לס"ת.
הקורא בתורה צריך לעמוד באימה וביראה ובמס' מגילה [כ"א ע"א] שנינו הקורא את המגילה עומד ויושב, ר"ל עומד או יושב כלומר איזה שירצה שאם רצה לקרות את המגילה אף מיושב רשאי אפילו לכתחילה, ואמרו ע"ז מה שאין כן בתורה, כלומר שאין קורין אותה לכתחלה אלא מעומד, ודרך סמך הביאוה שם מן המקרא דכתיב [דברים ה'] ואתה פה עמוד עמדי. ובתלמוד המערב אמרו שם [פ"ד ה"א] שאף לסמוך על העמוד בשעת קריאתה אסור וכ"ש שלא לסמוך על הספר, והוא שאמרו שם ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חזא חד בר נש קאי ומתרגם וסמיך לעמודא א"ל אסור לך כשם שנתנה באימה כך צריך לנהוג בה באימה. ומעתה אין צריך לומר וכ"ש על הקורא. ומכאן יש למחות על החזן ועל הקורא שלא לסמוך על הלוח שס"ת עליו ואין צריך לומר על הספר. ולא תהא ידו סומכת את ראשו דרך הסיבה אלא עומד לו באימה וביראה. אלא שבקצת סמיכה על הלוח יש מתירין ממ"ש בסוג' זו במס' מגלה משמת ר"ג ירדה חולשה לעולם ואין זה מחמת פירוק עול יראה אלא מחמת חולשא הא כל שמצד יאוש ופירוק עול יראה אסור.
וכן מ"ש במגלה [כ"א ע"א] שאפילו קראום שנים יצאו, אמרו עליה [שם ע"ב] משא"כ בתורה שמתוך אימתה אין סיפור הדברים מושך את לבם לשמוע ב' קולות ביחד, ומתוך כך עכשיו שנהגו להיות ש"ץ קורא בקול רם הנהיגו שלא להיות הקורא משוה קולו עמו אלא שיהא קורא בקול נמוך.
וכן צריך לחוש לכבוד הספר שלא לעשות דבר שיהא הספר חשוב בעיניהם לפסול והוא שאמרו במס' יומא [ס"ח ע"ב] בא לו כ"ג לקרות וכו' עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור ר"ל אחרי מות שהוא סדר עבודת היום ואך בעשור שבפ' אמור אל הכהנים, ופי' הטעם בגמ' [ס"ט ע"ב] שאעפ"י שאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד צבור הואיל ופרשה זו סמוכה לזו שאפשר להגיע לה בגלילתו בעוד שהתורגמן מתרגם רשאי, ואמר אח"כ שגוללו ומניחו בחיקו ואומר להם יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן, ר"ל מענין עבודת היום, ובעשור שבחומש הפקודים ר"ל אותו שבפ' פינחס שהיא פ' המוספין, קורא ע"פ ואינו גולל ס"ת לשם לקרותה בספר מפני שהיא רחוקה מפ' אחרי מות וישתהא בגלילתו בכדי שיפסיק התורגמן אלא קורא על פה שלא לחשוד ס"ת שיהא חסר דבר מכל עבודת היום ומתוך כך קורא אותן הדברים ע"פ, ושאלו בגמ' [שם ע' ע"א] וליתי אחרינא וליקרי ותיר' משום פגמו של ראשון. סבורין הם שאלמלא שהראשון פסול לא היה טורח להוציא ספר אחר לקריאת אדם אחר. ואעפ"י שכמה פעמים אדם מוציא ב' ס"ת או לפעמים ג', בזו ספרים חלוקים ופרשיות חלוקות וקוראים חלוקים אבל שני ספרים לקורא א' יש לחוש לפגם ראשון ואין לזלזל בס"ת בכך. ואעפ"י שבעונותינו בדבר הזה אין לנו בה מקום בזמן הזה מ"מ למדין הימנה שכל שיש באיזה ענין כיוצא בו לחוש לפגם הספר אין מוציאין אחר כגון מכתיבה דקה לגסה או מישנה לחדשה שאין מזלזלין בכבוד הספר. וכן לבני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא א' שנאמר ע"ז בתוספתא [מגילה פ"ג ה"ו] שיושב בין קריאה לקריאה וחוזר וקורא. וכן לדעת האומרים שעכשו שכל א' מברך לפניה ולאחריה אינו צריך לישב אלא מברך וחוזר וקורא אם בא להוציא לו אחר אף לקריאה שניה אינו רשאי. וכן אף כ"ש כשהשלימו הקוראים ובא המפטיר לקרות כל שהוא קורא באותה פרשה עצמה אין רשאי להוציא אחר מפני חשש פגם ראשון, ובכלל דין זה הוא מה ששנינו במס' מגלה [ל"ב ע"א] הקורא לא יסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתיב בתורה, אבל בברכות מברכין אעפ"י שהספר פתוח לפניו ואין חוששין שמא יאמרו ברכות כתוב בתורה, אבל אחר שקרא ראוי לגלול קודם שיברך, ויש חולקין אף בזו כמו שבארנו במקומו.
שנינו בא' של ברכות [ח' ע"א] ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא, הא מ"מ בעוד שהקורא קורא אסור לצאת מפני שהדבר דומה לפירוק עול וכמי שאין הקריאה חביבה עליו, עוד אמרו שם [סוטה ל"ט ע"א] מכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר [נחמיה ח'] ובפתחו עמדו כל העם. ומ"ש שם [ברכות שם] ר"ש מהדר אפיה וגריס אפשר משום דתורתו אומנותו הוה. ויש מפרשים שכל שיש שם עשרה ששומעין רשאים האחרים לספר. ואפשר ג"כ דרב ששת מאחר שהיה סגי נהור ולא הותרה לו קריאה בתורה היה מקל בעצמו שלא לזוז משנתו מפיו.
וכן אמרינן שם בפ' זמון [ברכות מ"ה ע"א] אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא וכ"ז לכבוד התורה.
ובז' של סוטה [ל"ט ע"ב] שנינו אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ס"ת, שמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא הא דליכא פתחא אחרינא ואמר רבא בר אהינא אסברא לי אחרי ה' א' תלכו וגו' [דברים י"ג] ופירוש הדברים שהיו נוהגין בזמנם שלא היו מניחין ס"ת בבהכנ"ס אלא בבית הסמוך לה, וביום ספר מביאין אותה לביהכ"נ אלא שאחר תפלה מוציאין אותה משם וחוזרין אותה בבית הסמוך לביהכ"נ וכל שהוא בדרך זה אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל הספר להוציאו ומשנטל והחזירו קצת הצבור פניהם לילך עמו אם יש שם פתח אחר רשאין האחרים לישמט ולצאת דרך שם ואם אין שם פתח אחר אין רשאין לצאת עד שיצא הספר ויעשו לו הדור עד שיגיע למקומו המוכן לו וסמכוה על המקרא אחרי ה' א' תלכו. ומכח מקרא זה כתבו קצת גאונים שכשמוציאין ס"ת צריך כל אדם לכוף ראשו ולהניע פסיעותיו מעט כנגד הספר.
במס' סופרים [פ"ג ה"ג] התבאר שתורה שנכתבה כלה כתקנה כא' שאין מחלקין אותה לחומש שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ולמדת שעושין את התורה מתחלתה חמשין חמשין, ובכתיבה כהלכתה ובתפירת גידין, ואף על פי כן אין קורין בהם בביהכ"נ משום כבוד צבור כמו שהתבאר במס' גיטין פ' הנזקין [ס' ע"א] ומ"מ בדיעבד יצא, ומעתה יש לה קדושה על שאר ס' הקדש אעפ"י שאינה חמורה כקדושת ס"ת כמו שנבאר בסמוך, ואעפ"י שבחסר אות א' פסול כבר אמ' שם הכא מחסר במלתיה התם לא מחסר במלתיה.
וכן התבאר שם לדעתנו שאעפ"י שמן הדין אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה אא"כ כונתו להשלים עד סוף הענין כגון מבראשית עד נח ומתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני אעפ"י כן הותר משום עת לעשות לד', וכן כתבוה גדולי הפוסקים, ואף לדעת הפוסקים תורה מגלה מגלה נתנה ר"ל כשנאמרה הפרשה למשה היה כותבה ונותנה להם אעפ"כ כיון דאידבק אדבק, וגדולי המחברים [רמב"ם פ"ז מהלכ' ס"ת הי"ד] אוסרין מפני שלדעתם הלכה כת"ק דר' יאודה שנשנית בל' רבים, ואף בתלמוד המערב [מגילה פ"ג ה"א] פסקוה כן, אלא שהעולם נהגו בה קולא על סמך עת לעשות לד', ואף לדעת האוסרים ג' תיבות בשטה א' מיהא כותבין שכל שמותר שלא בשרטוט אין קרוי מגלה, וזהו שאמרו במס' גטין התם בסירוגין, ויש מפרשים בה תיבות פרוסות.
מאחר שבארנו דהחומשין אעפ"י שהן קדושים אין קדושתן שוה לקדושת ס"ת ויש להם קדושה על שאר ספרי הקדש מניחין חומשין ע"ג נביאים והוא ששנינו בגמר' מגלה פ' בני העיר [כ"ז ע"א] מניחין תורה ע"ג תורה ואצ"ל ע"ג חומשין וחומש ע"ג נביאים וכתובין, אבל לא נביאים וכתובין ע"ג חומש ולא חומש ע"ג תורה. הא נביאים וכתובים שוין בדבר זה. ויש חולקין ליתן מדרגה על נביאים יותר מכתובין כמו שבארנו שם אלא שלנדון שלפנינו אין לנו בה עכשיו דין ודברים.
ומכבוד התורה ג"כ שיגלול מבחוץ ויהדק מבפנים ושתגלל המטפחת ואל יגלל ס"ת כמו שבארנו למעלה.
וכן אמרי' במס' סוטה [ל"ט ע"ב] שהמפטיר לא יתחיל עד שיגלול הספר, ופי' בו עד שיתחילו לגוללו. ויש מפרשים עד שיסתם כדי לגללו, והענין שלא יתחיל עד שיודע לכל שכבר נסתיימה קריאת הספר.
ובמס' מגילה [כ"ו ע"ב] שנינו ס"ת שבלה ותפלין שבלו קוברין אותן אצל ת"ח וזוהי גניזתם ואפילו אצל שונה הלכות ואמר רב אחא ובכלי חרס למען יעמדו ימים רבים.
וכן אמרו שם [כ"ז ע"א] גוללין ס"ת במטפחות חומשים וחמשים במטפחות נביאים וכתו' אבל לא נביאים וכתו' בשל חומשים וחומשים בשל תורה. שאין מקילין בס"ת להורידה מקדושה חמורה לקדושה קלה הימנה.
באחרון של עירובין [צ"ח ע"א] שנינו כותבי סתו"מ אסור להפך את היריעה על פניה. כלומר שיתן הקלף הכתוב למטה לארץ שלא יעלה אבק על האותיות אלא פורש עליה בגד, ופי' שם שאם אין לו בגד הופכה על פניה, ולא נאמרה שם כן אלא במקום שהיה קורא על ראש הגג ונתגלגל הספר מידו לאויר רשות הרבים אבל כשמניחה לפניו אם אין לו בגד כופל את הכתוב חציו על חציו.
ובמס' סופרים [פ"ג ה"י] שנינו המחזיק ס"ת לא יחזיקנו מתוכו אבל מהדקו מאחריו, והנותן ס"ת לחברו לא יתננו לו אלא בימין, והמקבלו לא יקבלנו אלא בימין, שכך נתנה בסיני שנא' [דברים ל"ג] מימינו אשדת למו. והקורא בלא נעימה עליו הכתוב אומר [יחזקאל כ'] וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים.
[שם הי"א] לא יניח כותב דיו בקולמוס ע"ג הכתב ולא יאחז בכפלים ויתירם. לא ישמיט אדם ס"ת מחיקו שנוהג בו מנהג בזיון, ולא יתננו על ארכובותיו ויקרא ואצילי ידיו עליו. [שם הי"ב] ולא יתננו ע"ג הסלע ויהא תלוי וקורא כשם שקורין בשטרות שאין נוהגין בזיון בספרים אלא אוחז בידו באימה וקורא. אין זורקין ספרים ממקום למקום ואין נוהגין בהן דרך בזיון, ר"ל אעפ"י שאינו בזיון ממש אלא דרך הדיוטות.
[שם הי"ג] לא יתננו ע"ג המטה ולא במרגלותיה ולא תחתיה ולא ישב אדם ע"ג המטה שהספר עליה ופורץ גדר ישכנו נחש, ובפ' הקומץ [מנחות ל"ב ע"ב] שנינו אמר ר' חלבו חזינא ליה לרב הונא דהוה יתיב אפוריא דמנח ס"ת עלה וכף לכרעיה אארעא ואותביה לס"ת עלויה והדר יתיב, ואע"ג דפליג עלה ר' יוחנן הדבר נאה לפסוק שלא לישב בשוה לס"ת.
בראשון של קדושין [ל"ג ע"ב] שנינו אבעיא להו מהו לעמוד מפני ס"ת ר' חלקיה ור' [סימון] אמרו ק"ו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש ומ"ש במס' מכות [כ"ב ע"ב] כמה טפשאי הני דקיימי מפני ס"ת ולא קיימי מפני חכם, שהרי תורה אמרה [דברים כ"ה] ארבעים יכנו והם דרשו ארבעים חסר א'. לא שיהיה ת"ח גדול הימנה אלא כך פי' הואיל והם יודעים את התורה כ"כ שמתוך מה שהם דורשין בה נראין כסותרין את דבריה ודאי ראוי לעמוד מפניהם. מעתה ראוי לכבדה בכך בכל מה שראוי כגדול שבחכמים. וכבר אמרי' שם [בקידושין] חכם עובר עומדין מפניו ד' אמות ואח"כ יושב, אב ב"ד עובר עומד מפניו מלא עיניו, וכיון שעבר ד"א יושב, נשיא עובר עומד מפניו מלא עיניו ואינו ישב עד שישב הנשיא במקומו. שנאמר [שמות ל"ג] והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. מעתה הרואה ס"ת כשמוציאין אותה וכשהחזן מוליכה עומד לו תכף להגבהתה עד שתגיע למקומה או שתתכסה מעיניו. ודבר זה לא סוף דבר פעמים ביום, אלא כל זמן שרואה כן, ומ"ש שם אמר ר' ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה משל שמים. פי' כשעוסק בתורה, הא כל שאינו עוסק בתורה אלא שיושב לו שם וחכם עובר אפילו ק' פעמים עומד מפניו. והוא שאמר בב"ב [עי' ברכות כ"ח ע"א] ר' אחאי כד הוה חליש מגירסא אמר איקום אפתחא דבי מדרשא דאי חלפי רבנן אקום מקמייהו. ולא עוד אלא שיש מפרשים שאפי' עוסק בתורה כן. ושמועה זו הם מפרשין שאינו רשאי להשתדל ולהכין עצמו לכך אלא ב' פעמים ביום שהרי אף כבוד שמים כך הוא וכשם שכבוד שמים כל שנזדמן לו איזה דבר מאותם המבוארים במקומן חייב לברך, כך החכם כל זמן שרואהו, ואצ"ל ס"ת.
שנינו במגלה [כ"ה ע"ב] בני העיר שמכרו רחבה של עיר וכו' עד ספרים לוקחין תורה אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים, ושואלים בה [כ"ז ע"א] רישא משמע דאפי' תורה אסור וסיפא משמע דתורה בתורה שרי והעלו בה דרישא עקר ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין תורה תנא סיפא תורה לא יקחו ספרים ואפילו תורה בתורה אסור ופרשו בגמ' אפי' ישן ליקח בו חדש הואיל ואינו מעלה בקדושה אלא שכל תורה שבתורה לכתחלה הוא דאסור בדיעבד מיהא מה שעשה עשוי, ומ"מ לכתחילה אסור. אפילו אין לו מה יאכל, ואפילו היה לו כמה, והוא שאמר שם לא ימכור אדם ס"ת אעפ"י שאינו צריך לו יתר ע"כ אמר רשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומ"מ התירו למכרו לב' דברים, והוא שאמר שם א"ר יוחנן משום ר"מ אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה או לישא אשה ללמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה לישא אשה שנ' [ישעיה מ"ה] לא תהו בראה. מ"מ אף באלו יעכב בהם כמה שאפשר לו.
ממ"ש למדת שמצוה לכל אדם לכתוב לו ס' כשר לעצמו, אפילו הניחו לו אבותיו אם ע"י עצמו אם ע"י שלוחו, ושיעשהו נאה כמה שאפשר, וצריך להדרו ולייחד לו מקום, ולא יקרא בה אלא מעומד, ובעמידת יראה וכפיפה ולא דרך חירות, ושלא לקרות בו ב' ביחד בקול שוה, ושלא לעשות דבר שיהא הספר חשוב בעיני הרואים וידונוהו בפסול, ושלא יצא מבהכ"נ משהתחיל לקרות אא"כ בין גברא לגברא. ושמשנפתח לא ידבר אפילו בדבר הלכה אא"כ בקצת תנאים שכבר הוזכרו, ושלא יגביה המתרגם קולו יותר מן הקורא. ומקום שהספר בו אם אינו מונח בבהכ"נ שלא יצאו עד שיצא הספר, ושהספר אין ראוי לחלקו לחומשין אעפ"י שמתחלה עושין אותו לחומשין. ושאין מניחין חומשין ע"ג תורה אעפ"י שקורין בהן. ומברכין עליהן וכשהוא גולל גולל מבחוץ ומהדק מבפנים, ותגלל המטפחת על הספר ואל יגלל הספר במטפחת, ושלא יתחיל המפטיר עד שיגלל הספר, וכשבלה הספר מניחין אותו בכלי חרס אצל ת"ח. ושגוללין ס"ת במטפחת חומשין ולא בהפך. ושהסופר לא יהפוך הכתב על פניו. ולא יקבלנה אלא בימין דרך כבוד. ולא ישב עמה בשוה. ושלא יתננה אלא במקום מהודר. וכל שאדם מוציאה או מוליכה יעמוד מפניה כ"ז שרואה אותה. ושלא ימכור ס"ת אלא לב' דברים.
דברים אלו כלם עם כל הדברים שנאמרו בחלק שאחר זה לא נאמרו אלא בספר כשר אבל בספר פסול אינו בכלל דינין אלו אלא הרי הן כשאר ספרים אחר שאין מברכין עליהם, וחומשים העשויים כהלכתן מיהא אעפ"י שאינה תורה שלמה אחר שמברך על קריאתן ישנן בכלל קדושה. אלא שס"ת מקודש ממנו, שכתיבת חומשין אינן ביציאת ידי מצוה, והוא שאמר בפ' הקומץ [מנחות ל' ע"א] ח' פסוקין שבתורה יחיד קורא אותן בבהכ"נ כלו' שאין מפסיקין אותן לב', מפני שהוא ענין א' בפני עצמו. ואינו כשאר עניני התורה. ואמרו עליה דלא כרשב"י דתניא וימת שם משה עבד ה' [דברים ל"ד], אפשר משה חי וכותב שמת, אלא ע"כ כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר' יהודה, א"ל רשב"י אפשר ס"ת חסר אפילו אות אחת וכתוב [שם ל"א] לקוח את ספר התורה הזה, אלא ע"כ הקב"ה אומר ומשה גומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. ואמרו עליה אפילו תימא רשב"י הואיל ואשתני אשתני, כלו' ואינו מענין הספר. ומאחר שאמר שאינו קרוי ספר התורה הזה אלא כשהוא שלם לא יצא י"ח מצוה בכתיבתו שהרי אמרו את השירה הזאת ספר שיש בו שירה זאת. וכן נ"ל שאדם רשאי למכרו, ושאר מיני כבוד נראה שאדם מוזהר בהם כס"ת אחר שראוי הוא לקרות ולברך וכ"ש בדברים המבוררים בחלק שאחר זה.
וזה שאמרו משה גומר וכותב יש שאין גורסין אלא ומשה כותב ולמדין מזה במ"ש במס' מגילה [י"ח ע"ב] אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב ומפני כבוד הספר שלא יזדמן בו טעות שאם היה אחר מקרא אותו הוא כותב על פיו. ומ"מ בספרים מדוייקים מצינו ומשה גומר וכותב, כלו' שהיה גומר הדברים בינו לבין עצמו וכותב, למדין ממנה שאפילו היה אחר מקרא אותו צריך שיחזור ויקרא בפיו. וכן נ"ל שהרי אמרו שם [י"ז ע"א] היה כותבה כו' אם לא כיון לבו לא יצא, ושאלו [י"ח ע"ב] היכי דמי אלימא דקרו ליה פסוק וכתיב, הרי מ"מ ע"פ היה אלא דמנחא קמיה וכו' לימא מסייעא ליה לר' יוחנן דאמר אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב וכו' אלמא שאף הראשונה ר"ל דקרי וכתיב שלא מן הכתב הוא ואסור. ובתו"מ מיהא שרי והוא שאמרו שם רבא שרי להו לדבי בר חבו למכתב תו"מ שלא מן הכתב מ"ט מגרס גרסן ואף ס"ת העלו לשם שאדם השלם והבקי ויודע בעצמו שבקי בכך ובשעת הדחק מותר לכתוב שלא מן הכתב אפילו ס"ת וזהו שרצינו לבארו.
